הפרעת חרדה חברתית (Social Anxiety Disorder), הידועה גם בכינויה פוביה חברתית, היא הפרעת חרדה הגורמת למצוקה ניכרת ויכולת תפקודית פגומה שקיימת לפחות בכמה היבטים מחיי היומיום.
הפרעת חרדה חברתית יכולה להיות מוגדרת כהפרעה ספציפית, או כוללנית. חרדה חברתית ספציפית היא תופעה בה ישנם כמה מצבים ספציפיים שמעוררים חרדה, אך לא אחרים.
דוגמה לכך יכולה להיות פחד במה הידוע גם בכינויו פחד קהל, אך היעדר חרדה במפגשים חברתיים. למעשה, ישנם אנשים שפורחים כשהם נמצאים מול קהל אך נמצאים במצוקה נוראית כשהם מוזמנים לאירוע חברתי בו הם צריכים להיות במגע עם אנשים אחרים; ולעומתם אנשים שיכולים להיות מעניינים ונעימים במפגש אישי אך מעורערים וחסרי ביטחון על הבמה.
חרדה חברתית כוללנית כוללת בדרך כלל פחד כרוני, אינטנסיבי ועקבי של האדם מכך שאחרים ישפטו אותו, או שמעשיו ופעולותיו יגרמו לו למבוכה והשפלה. פחדים אלה יכולים להתעורר בעקבות הקנטות מדומיינות או מציאותיות של הזולת. זה כולל את כל האינטראקציות החברתיות הקיימות.
הסימפטומים של החרדה החברתית יכולים לכלול הסמקה, הזעה, רעידות, יצור רוק מוגבר, בחילה וגמגום, או לחילופין דיבור מהיר וקצר נשימה. לעתים עשוי אף להתפתח התקף פאניקה (Panic Attack), שעלול לגרום ללוקה בו לחשוש שהוא חווה התקף לב.
אבחנה בשלב מוקדם יחסית יכולה לסייע במניעת דיכאון, שעלול להתפתח כתוצאה מהמצוקה הגדולה שהאדם שלוקה בהפרעת חרדה חברתית שרוי בה. הדיכאון נגרם פעמים רבות מחוסר היכולת ליצור קשרים עם אחרים ומכאן בדידות ומצוקה גדולה.
חרדה חברתית עשויה למנוע מהאדם לעשות אפילו פעולות יומיומיות פשוטות כגון לדבר עם פקיד בדואר, וכמובן שהיא גם מפריעה ליצירת זוגיות וקשרים חברתיים קרובים.
מצב זה גורם לחלק מהלוקים בהפרעה לפנות לסמים כפיתרון. לא נדיר למצוא תופעות כגון אלכוהוליזם ושימוש בסמים משני תודעה כדרך לטיפול תרופתי עצמי. זאת בעיקר אצל אנשים שעדיין לא אובחנו כהלכה או לא זוכים לטיפול מתאים.
קיראו בהרחבה על: התמכרות
קשה לאבחן חרדה חברתית, משום שקשה לקבוע מי באמת סובל מחרדה חברתית, ומי סובל ממצוקות אחרות כגון מיומנויות חברתיות רעועות או ביישנות כרונית. בנוסף, קשה לקבוע עד כמה המחלה נפוצה באוכלוסייה משום שחולים רבים מתקשים לפנות לטיפול.
זאת גם משום החשש לשוחח עם צוות טיפולי, וגם מחשש של ביקורת ושיפוטיות מהסביבה לנוכח הפגנת חולשה או כניסה לעולם שיש עליו כביכול סטיגמה חברתית. כך או כך, זוהי הפרעה נפוצה מאוד שיש לה כיום דרכי טיפול שלהן תוצאות טובות.
קודם כל יש לבדוק את חומרת ההפרעה. לאחר מכן יש לבחור את שיטת הטיפול המתאימה – טיפול נפשי (פסיכותרפיה), תרופות פסיכיאטריות, או שניהם.
מחקרים מצאו כי טיפול יחידני או קבוצתי בתרפיה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT- Cognitive Behavioral Therapy) הוא יעיל ביותר בטיפול במחלה. הטיפול התרופתי במחלה כולל תרופות אנטי-דיכאוניות (Antidepressants) או תרופות הרגעה מסוג בנזודיאזפינים (Benzodiazepines).
קיראו בהרחבה על: תרופות נגד דיכאון
המחקר על חרדה חברתית מצא גורמים שונים, החל מהסברים במדעי המוח, ועד לתחום הסוציולוגיה. נמצאו קורלציות גנטיות בין בני משפחה, אך קשה לדעת אם מדובר אכן בהשפעה גנטית או בהשפעה סביבתית, מתוך למידה מהתבוננות בבני משפחה אחרים.
מכיוון שחרדה חברתית מתחילה בשלב כלשהו בחיים וגוברת, יש שמאמינים כי יתכן ומקורה בחוויה טראומתית בעברו של החולה, בעיקר התעללות או השפלה מדמויות הוריות או מקבוצת השווים בגיל צעיר. אך לעתים מספיקה אפילו חוויה לא נעימה מול קהל כדי ליצור פחד במה בגיל מאוחר יותר.
לסיכום הפרעת חרדה חברתית היא הפרעה נפוצה ומוכרת למטפלים בתחום בריאות הנפש. זוהי הפרעה שיש לה טיפול יעיל וזמין. במידה והאדם חש כי קיימים אצלו הסימפטומים שמצביעים על ההפרעה, מומלץ שיפנה לקבלת טיפול פסיכולוגי באופן פרטי או דרך קופת החולים אליה הוא משתייך.
לקריאה נוספת: תרופות נגד חרדה