קולות - העצמה לצרכנים בבריאות הנפש || מדריך מידע, שירותים ומאמרים

הרשמה למידעון

'קולות - העצמה לצרכנים בבריאות הנפש'

אנו מתנצלים, אך אין אפשרות לתת מענה טלפוני במסגרת הפרוייקט. הנכם מוזמנים ליצור קשר באמצעות הטופס ליצירת קשר או הדואר האלקטרוני

ראשי / מדריך מאמרים ומידע / מאמרים / הפרעות נפשיות

הפרעת אישיות גבולית / מתמודדת

כל הזכויות למאמר זה שמורות לכותבת ולאתר 'קולות'.
מאמר זה עבר עריכה נוספת על ידי פרופ' יגאל גינת (פסיכיאטר ופסיכותראפיסט) ולדיובל כרמי (פסיכולוג קליני).

מהי הפרעת אישיות גבולית ?

הפרעת אישיות גבולית (BPD) היא, בבסיסה, הפרעה התפתחותית. עדיין לא נקבע איזה חלק ממנה הוא ביולוגי, ואיזה חלק הוא תוצאה של הסביבה בה גדל הסובל. הוויכוח עדיין בעיצומו: יש הרואים ב-BPD תוצאה של טראומה (כגון התעללות מתמשכת), ויש הרואים בה הפרעה ביולוגית של המוח, חוסר איזון "טכני" בלבד, שעדיין לא נמצא לו פתרון שלם.

הדעה הרווחת כיום היא, שמדובר בשילוב של פוטנציאל עם סביבה ש"מגשימה" אותו: לחלק מאתנו סיכון גבוה יותר לפתח הפרעות אישיות, אבל מידת חריפותן תלויה גם בדרך גידולנו, בסביבה בה חיינו את "השנים הקובעות". לכן מקובל לחשוב שמדובר בשילוב, וכי אצל אנשים מסוימים משקלו של כל אחד מהגורמים יכול להיות שונה.

במונחים לא מדעיים, ניתן להגדיר את ה-BPD כליקוי במנגנוני התמודדות וכעצירה בהתפתחותם של חלקים מסוימים באישיות. לא מדובר בחלק האינטלקטואלי, אלא ברגשי. אדם הסובל מ-BPD הוא לרוב מודע עד כאב לבעיותיו, ובעל יכולת ניתוח גבוהה מהממוצע. אבל המודעות העצמית אינה יכולה לפצות על הפער הרגשי שנוצר במהלך ההתבגרות, וזהו מקור לכאב נפשי רב.

הסובל מ-BPD לא פיתח, מסיבות שונות, מנגנונים גמישים ויעילים להתמודדות עם החיים, והתוצאות יכולות להיות הרסניות. נוצר מעגל שקשה לצאת ממנו: ה"בורדרליין" חסר את דרכי ההתמודדות הבריאות שמאפשרות לכולנו לעבור את החיים ולהרגיש טוב מרבית הזמן. זה הופך אותו לפגיע מאוד, ולכן החיים היומיומיים והאינטראקציה עם אנשים יכולים לגרום לו למתח קשה ושוחק.

כמובן, כתוצאה מרמת המצוקה הגבוהה שהוא נאלץ לחיות אתה, הוא דווקא זקוק מאוד למשהו שישכך את המתח והתגובות הקשות שלו למתרחש סביבו, אבל אין לו הדרכים הנכונות להקל על עצמו. וכך, הסובל מ-BPD מנסה להתגבר על המשברים הרבים שעוברים עליו באופן היחיד שהוא מכיר, כלומר, באמצעות מנגנוני התמודדות לא גמישים ולא יעילים שמסבכים את מצבו. המצוקה "מזינה את עצמה", ונוצרת תחושה של מאבק אבוד.

ניתן להבין, אם כך, מדוע:

אנשים שסובלים מ-BPD לוקים בשכיחות גבוהה יותר בדיכאון ובהפרעות חרדה, ומתקשים להילחם בדחפים (אימפולסיביוּת) ובנטייה לזעם;

יותר ממחצית מהם סובלים מסוג כזה או אחר של התמכרות (לאלכוהול, לסמים וכו');

כעשרה אחוז שמים קץ לחייהם;

חלק מהם פוגעים בעצמם פיזית (חותכים את עצמם, למשל).

השכיחות והסימפטומים העיקריים של BPD

הפרעת אישיות גבולית מתבטאת במגוון רחב של סימפטומים, ושכיחותה גבוהה יחסית: ההערכות נעות בין 1% ל- 4% . כלומר, אחוז גבוה מזה של כל הסובלים מסכיזופרניה או מהפרעה דו-קוטבית (מאניה-דפרסיה) גם יחד. עם זאת, לא קיימת מודעות גבוהה לעצם קיומה של הפרעת האישיות הגבולית, בהשוואה למודעות היחסית למחלות אלו.

הפרעת האישיות הגבולית מאופיינת, בין השאר, במצבי-רוח לא יציבים (מעבר מהיר מאוד מעצב לשמחה, מחרדה וכעס לאפתיה, וכדומה), בתחושת ריקנות ושעמום כרוניים, בכעס כרוני ובאימפולסיביות (למשל, בתחומים כמו קניות, סקס, קבלת החלטות חשובות). בנוסף, קיימת נטייה לחשיבה פרנואידית-משהו במצבי לחץ ומתח, ולדפוס של מערכות יחסים טעונות רגשות עזים, מלוות בפחד חזק מנטישה ובניסיונות מבוהלים למנוע אותה.

הסובל מ-BPD פגיע ביותר לדחייה: הרגישות שלו בתחום זה כל כך חדה, שהוא לעתים מרגיש שנוא או דחוי גם במקרים שבהם אין לו סיבה אובייקטיבית לחוש כך. קיימת גם נטייה להרס עצמי ולמחשבות תכופות על התאבדות, והפרעה מתמשכת בזהות. בחלק מהמקרים יכולה להופיע דיסוציאציה ו/או דה-פרסונליזציה (מעין התנתקות מהמציאות ו/או מה"עצמי"), ואפילו התקפים קצרים של פסיכוזה, אם כי בהחלט לא כל הסובלים מ-BPD חווים את התסמונת הזאת.

מנגנון נפשי שאופייני מאוד ל-BPD הוא "פיצול" (splitting) : ראיית מצבים ואנשים (כולל ה"אני") כרעים ושליליים לחלוטין, או טובים וחיוביים לחלוטין. הקושי לחוש רגשות בתחומי הביניים שבין שחור ולבן מחריף את התנודות במצבי הרוח, מכיוון שהעולם מתנדנד כל הזמן בין קיצונויות.

לא כל המאפיינים הנ"ל חייבים להופיע על מנת שאדם יאובחן כ"בורדרליין". אצל אנשים שונים, מופיע שילוב שונה של סימפטומים, כשחלקם נעדרים לחלוטין. גם עוצמת הסימפטומים יכולה להשתנות: לדוגמה, יש שיסבלו יותר ממצבי הרוח המשתנים, ויש שיסבלו בעיקר מההפרעה בזהות, או מתחושת הריקנות והתִפלות הקשה.

האם כל מי שיש לו BPD עבר התעללות?

לא. ההפרעה הזו לא קיימת אך ורק במקרים של התעללות, וגם אינה מתפתחת באופן אוטומטי בקרב כל מי שעבר טראומה. אנשים מסוימים ישרדו התעללות מבלי לפתח BPD, משום שאין להם הנטייה המולדת בכיוון. הנזקים הנפשיים שייגרמו להם יהיו מסוג שונה, ולא הפרעת אישיות גבולית. אחרים יפתחו BPD ללא כל עבר של טראומה, שוב, בשל חשיבות ה"פוטנציאל".

עם זאת, אחוז הסובלים מ-BPD שאכן עברו טראומה הוא גבוה מאוד. למרות שאין קשר בלעדי של סיבה ותוצאה, מחקרים הוכיחו שמקרב אוכלוסיית הסובלים מהפרעת אישיות זו, אחוז האנשים ששרדו התעללות גבוה יותר מהאחוז שלא עברו התעללות.

האם ההפרעה ניתנת לטיפול?

בעבר, הגישה הרווחת הייתה ש"אנשים עם BPD לא מחלימים". הפרוגנוזה הייתה גרועה, ומטפלים רבים הניחו מראש שמדובר בקְרב חסר תוחלת. כיום, יש מקום רב לאופטימיות. BPD עדיין אינה קלה לטיפול: היא דורשת זמן ומאמץ. לא קל לשנות דפוסי התנהגות וחשיבה שנקבעו במשך שנים. אבל זה בהחלט אפשרי, אם זה נעשה בדרך הנכונה ומתוך הכרות עם האופי החמקמק של ההפרעה. האינטרנט, למשל, מלא בסיפורי החלמה של אנשים עם BPD, שמנהלים כיום חיים בריאים ומאושרים.

בעזרת טיפול מתאים, איכות חייו של הסובל מההפרעה יכולה להשתפר לאין ערוך. הוא יכול לחיות חיים טובים בהחלט. הטיפול לא "יעלים" את תכונות האופי הבסיסיות של המטופל, וגם אין בכך צורך: המטרה היא ללמד אותו דרכי התמודדות בריאות יותר, שלא היו נגישות לו קודם לכן. זהו תהליך ארוך ולא קל, משום שעצם הידיעה שיש דרך אחרת לא פותרת את הבעיה. אבל עם הזמן, ועם "אימון", ניתן להחליף מנגנוני התמודדות פגומים בכאלה שיהיו יעילים יותר, ולא יוסיפו נזק. כאשר המטרה הזו מושגת, המצוקה הנפשית פוחתת. קיימת גם ירידה בחריפות הסימפטומים ובעוצמתם עם התקדמות הגיל - ובמיוחד לאחר גיל 35-40 - אצל אנשים רבים הסובלים מ-BPD.

מהם סוגי הטיפול העיקריים ל-BPD?

מאחר והויכוח על הגורמים להפרעה עדיין רחוק מסיומו, קיימות מספר אסכולות של טיפול.

טיפול תרופתי
יש חוקרים הטוענים כי BPD היא ראשית כל ובעיקר הפרעה שבסיסה הוא פיזיולוגי. קיימות תיאוריות שונות בנושא: הבדלים במבנה של חלקים ספציפיים במוח, בעיה כרונית באיזון רמת הסרוטונין (הורמון בעל חשיבות עליונה למצב הרוח שלנו, רמת האלימות והאימפולסיביות שלנו, ועוד), בעיות נוירולוגיות שונות, וכו'. התומכים בגישה הזו מציעים בעיקר פתרון תרופתי. יש ביניהם שרואים גם בטיפול התנהגותי (ראה המשך) חלק חשוב בריפוי, אבל הם מייחסים, בכל מקרה, חשיבות מרובה לטיפול תרופתי. עם זאת, לא נמצא טיפול תרופתי ספציפי ל-BPD, וכל עזרה תרופתית כיום היא רק סימפטומטית, לדוגמה: הקלה בחרדה על-ידי תרופות נוגדות חרדה, הקלה על הדיכאון על-ידי תרופות נוגדות דיכאון.

טיפול בפסיכותרפיה
המצדדים בשיטת טיפול זו טוענים כי "אין טעם להתמקד בפתרון הסימפטומים בלבד". הם לא בהכרח פוסלים שימוש בתרופות בעת הצורך, אך מדגישים יותר את הצורך בחשיפת שורש הבעיה ותיקונה. למשל, תרופות מסוימות יוכלו לטפל באובססיות ובחרדות או בדיכאון, אבל חשוב, לדבריהם, גם לנסות להבין מהי הבעיה הבסיסית שגורמת לתופעות הללו מלכתחילה.

לפי הגישה הזו, הדרך היעילה ביותר לפתור את הבעיה של BPD היא לחשוף את גורמי ההתנהגויות והתגובות הבעייתיות, ואז לדון בהם ולפתור אותם בדרך בריאה יותר. כך ניתן לפטור את האדם מהצורך בדרכי התמודדות בעייתיות (כגון התמכרויות, הרס עצמי, כפייתיות) שבעצמן מוסיפות למצוקתו ומזיקות לו; וכן ניתן לשרש תפיסות שגויות ולהמשיך את התפתחותם של חלקים באישיות ש"נתקעו". באופן כזה ניתן "לעבוד" על המקור למכלול הבעיות שיוצרות את ה-BPD, ולאפשר לסובל להשתחרר ממנגנוני התמודדות לקויים ומפגיעותו הנפשית.

טיפול התנהגותי שיטה חדשה יחסית בשם "Dialectical Behavior Therapy" (DBT) קוצרת שבחים רבים בתחום הטיפול ב-BPD. השיטה מתמקדת בשינוי דפוסי ההתנהגות והחלפתם בחדשים, ולא בניתוח הגורמים להם.

התיאוריה שבבסיס השיטה היא, ש-BPD הנה תוצאה של שילוב בין הפרעה ביולוגית להפרעה סביבתית. החלק הביולוגי הוא פגם במערכת שאחראית על ארגון ושליטה ברגשות. החלק הסביבתי הוא מערכת נסיבות שיוצרת ענישה קשה, טראומה או הזנחה של אותה פגיעות רגשית. רבים מהסובלים מ-BPD גדלו במה שקרוי באנגלית "invalidating environment": סביבה שמבטלת את רגשות האדם ופוגעת בהם בצורה משמעותית וארוכת-טווח.

התוצאה הסופית היא BPD, הפרעה שמורכבת, לפי תיאורית ה-DBT, משני מוקדים שיוצרים את הסבל הרגשי:
(1) פגיעוּת רגשית (emotional vulnerability) ;
(2) מחסור בכישורים הדרושים לפיקוח על רגשות (שליליים וחיוביים כאחד).
לכן, שיטת ה-DBT מתמקדת בשינוי דפוסי התנהגות לקויים, בלי להאשים את האדם בקיומם. מדובר בתהליך זהיר של דרישת שינוי תוך הימנעות מהחוויה ה"מבטלת" והשוללת של ה-invalidation, שהיא מלכתחילה חוויה מרכזית וכאובה בחייו של הסובל מההפרעה. הטיפול דורש מחויבות רבה, ומטרתו המוצהרת היא לשלב קבלה של הסובל מ-BPD יחד עם לימוד טווח רחב יותר של כישורים התנהגותיים.

ניתן, כמובן, לשלב חלק מהשיטות זו בזו. ניתן לטפל ב-BPD באמצעות פסיכותראפיה ותרופות במשולב, למשל, משום שהמתח והנטייה לדיכאון של הבורדרליין יכולים להקשות עליו את החיים ולפגום ביעילות השיחות. ניתן לרדת לשורש הבעיה גם בלי להתענות בהמתנה לשיפור, טוענים התומכים בשילוב.

לחיות עם BPD

כמובן, ההפרעה היא רק חלק מחייו של הסובל ממנה. היא משבשת את חייו ועלולה להשתלט על אספקטים רבים שלהם, אבל התחושה ומאפייני האישיות של כל אינדווידואל עם BPD שונה. לא ניתן לספק "פרופיל" של המתחולל בנפשו של כל אדם הסובל מהפרעת אישיות גבולית. בדיוק כפי שמחלה פיזית אינה הופכת את כל הלוקים בה לזהים באישיותם, כך גם ה-BPD אינה הפרעה שהסובלים ממנה הם "סוג" מסוים של אנשים. עם זאת, ניתן לדון במספר היבטים שחשוב להתייחס אליהם, ושמשותפים למרבית הסובלים מהפרעת אישיות גבולית.

שלושה גורמים שממררים את חייו של אדם עם BPD הם תגובה מהירה ביותר לגירויים רגשיים, עוצמה חריפה מאוד של רגשות, והזמן הארוך במיוחד שנדרש לתגובות רגשיות כאלה לדעוך. זו הסיבה להתנהגויות קיצוניות מאוד, שגוררות הרבה חיכוכים וביקורת.

למשל, רובנו נקבל, בתנאים קיצוניים מאוד, את התנהגותו של אדם שצועק, בועט בחפצים או פורץ בבכי. כאשר התנאים קשים מספיק (ריב שמסיים מערכת יחסים, קונפליקט קיצוני, התפרצות לאחר תקופה ממושכת של לחץ, וכדומה), תגובה חריפה מקובלת עלינו. רובנו נגלה אמפתיה, ונבין שההתנהגות נובעת ממצב של דחק וכאב רגשי שקשה לעמוד בו ו"להתנהג כמו שצריך".

אבל, קשה מאוד להרגיש כך כלפי אדם שעובר משברים תכופים ורציניים כתוצאה ממה שנראה כסיבות לא מספיקות; או אדם שצורח, מתרגז מאוד ומפגין עוינות ואפילו שנאה כשצצה בעיה טריוויאלית. זה מתיש, שוחק ולא הוגן, להתמודד עם תגובות מוגזמות וקיצוניות באופן יומיומי. התוצאה אצל הקרובים לסובל מ-BPD היא לרוב צִנזוּר עצמי מַתמיד כדי להימנע מהתפרצויות או ממשקעים רגשיים שליליים. בו-זמנית, נוצרת גם עוינות רבה כלפיו, משום שתחושת הסובבים אותו היא שמדובר באדם מפונק, ש"עושה עניין" מכל דבר ושתגובותיו הקשות אינן הכרחיות, אלא באות כתוצאה מדרישות מוגזמות.

המרירות המובנת שנוצרת בקרב הסובבים את הסובל מ-BPD מוסיפה, כמובן, שמן למדורה: היא מייצרת עוד קונפליקטים, שבתורם מובילים לעוד תגובות רגשיות קשות, ולשנאה עצמית ("אפילו אנשים שקרובים אליי לא יכולים לסבול אותי") ולמתח מוגבר.

שתי הדרכים האפשריות לנסות ולהימנע מהמלכוד הזה הן: טיפול שיפחית את התגובות הקשות, ולמידה של הקרובים ל"בורדרליין" את המנגנונים שגורמים לו להתנהג בצורה קיצונית. ברגע שקיימת הבנה של הסיבות העומדות מאחורי התגובות המוגזמות, הן לא נראות חסרות כל סיבה וקפריזיות, וקל יותר לאתר את מה שעלול "להצית" אותן.

על הטיפול דובר בקצרה קודם לכן. נתמקד אם כך בהבנת הסיבות: התנהגותו הקיצונית, לעתים, של הסובל מ-BPD אינה נטולת כל היגיון. חשוב להבין זאת. הגורם העיקרי לה הוא מעגל הקסמים המייאש של תגובה מהירה, נטייה לעוצמת רגשות גבוהה וחוסר היכולת להרגיע אותם כשהם מופיעים. במילים אחרות, ההתנהגות הקשה היא בסה"כ תגובה מתבקשת, מבחינת האדם, לסערת רגשות.

ההבדל בין האדם הממוצע לבין ה"בורדרליין" הוא, שאצל הבורדרליין נדרש גירוי הרבה יותר קטן כדי לעורר סערת רגשות גדולה וכאן מצוי שורש הבעיה ההתנהגותית.

מחקרים בנושא מעלים את ההשערה, שאחת הסיבות לפגיעות הקיצונית הזו היא הבדלים מזעריים במבנם של חלקים במוח שמווסתים רגשות. במילים אחרות, לסובל מ-BPD חסר האיתות שאומר "בסדר, מספיק". אין לו הכישורים להפסיק רגשות בזמן, או לפקח על עוצמתם, ויחד עם זאת, הוא גם רגיש בהרבה לגירויים. הצירוף הזה גורם לו לחיות במצב כמעט קבוע של היטלטלות בין רגשות עזים ומשברים (קטנים כגדולים).

כאמור, אחד הגורמים הבסיסיים ל-BPD הוא ביטול ושלילה של האדם, ו"מחיקתו" כמי שרגשותיו אמיתיים, מוצדקים או רלוונטיים. לכן אנשים שסובלים מ-BPD נוטים להיפגע מאוד מהתנהגות כזו, ומחוויה של דחייה. לכן התגובה ה"מוגזמת" למצבים כאלה. עבור הסובל מההפרעה, אכן מדובר במצב קשה מאוד, שמלווה בתחושת מצוקה.

מכיוון שלבורדרליין חסרה מאוד תחושה יציבה של "אני", הוא נאלץ להסתמך על תגובות הסביבה כדי לבנות דימוי של עצמו. עקב כך, תגובה שלילית של הסביבה כלפיו משפיעה עליו כל-כך קשה: אדם שיש לו דימוי עצמי יציב יוכל לחיות עם העובדה שמישהו לא אוהב אותו, אבל אדם שהסביבה היא האומדן היחיד שלו לגבי אישיותו, נע כל הזמן בין דימויים של "אני בן אדם טוב" ל"אני בן אדם נוראי". וכך שבח יעורר אצלו תגובה חזקה של שמחה, בעוד שְלילה תעורר בו חרדה, שנאה עצמית קשה מאוד וייאוש. לכן אין טעם לטעון כלפיו, "מה אתה כל כך מתרגש מריב קטן בקופת חולים/בכיתה/ברחוב? האיש הזה אפילו לא מכיר אותך", מכיוון שבלי קשר לחשיבותו של האדם שהפגין כעס או בוז כלפיו, הסובל מ-BPD יחוש מצוקה קיצונית עד תחושה של "קריסה" מוסרית: "אני בן-אדם איום ונורא, אני עלוב, כולם שונאים אותי, ובצדק".

לעתים (לא תמיד) קיים פחד עז מקשרים, יחד עם צורך עצום בחיבה ובקבלה. הפחד יכול להיות תוצאה של רגישות היתר: אם כל קונפליקט מקרי יכול להשפיע כל כך, הרי שלקשר קרוב של ממש יש פוטנציאל קטלני. במקרים אחרים, הסיבה להימנעות מקשרים חברתיים יכולה להיות בעיית הזהות: אדם שאינו יודע מי הוא (תחושה קשה להסברה) מוצא את עצמו "הופך" לאנשים שאתם הוא נמצא. בלי כוונה מודעת, הוא הופך למעין "העתק" של השותף לאינטראקציה, לפחות לפי תחושתו-שלו. זה, כמובן, מתיש, וגורם לתחושת "הימחקות", ולצורך טבעי להתרחק, כדי לשמר את המעט שהאדם מזהה כ"אני". כשם שאף אחד מאתנו לא יכול להעביר את חייו כשחקן שמשחק דמות 24 שעות ביממה, הסובל מ-BPD חייב לעתים לשמור מרחק כדי לא "להיבלע", לתחושתו, בזהותם של אנשים אחרים.

בצורתו החריפה, ה-BPD יכול לגרום לסובלים ממנו להסתגר בדלת אמותיהם, ולא מתוך פחדנות או עצלנות גרידא, שהרי פחדיהם הוכחו שוב ושוב כמוצדקים. כמובן, מידת הפגיעות משתנה מאוד בין אנשים, אבל בדרגות מסוימות, הפרעת אישיות גבולית יכולה להיות המקבילה הנפשית של לעבור את החיים "בלי עור". הבורדרליין נאלץ לגונן על עצמו כשם שאנחנו מגינים על פצע בגופנו: כל מגע כואב, כל גירוי הוא בלתי נסבל. הדימוי הרווח ביותר לחיים עם BPD הוא "לחיות כאילו 90% מגופך מכוסה בכוויות מדרגה שלישית". הרגישות והכאב הופכים כמעט כל דבר לעינוי, או, במקרה הטוב, לסיכון.

הדרך הפשוטה ביותר לתאר את מה שעובר אדם עם BPD היא לומר שהוא סובל מסוג של "אלרגיה לרגשות". כשהגוף שלנו אלרגי למזון מסוים, הוא מגיב בצורה קיצונית ביותר, למרות שאנחנו יודעים ומבינים שאין כאן סכנה ממשית. אין לנו שליטה על המגננה הלא נחוצה הזו: אנחנו דומעים, מתכסים בפריחה, וכדומה. במקרים קשים אנחנו עלולים אפילו להיחנק בגלל התנפחות של הגרון. לא משנה שאנחנו מבינים שאין בכך תועלת או נחיצות: זה מתרחש. באופן דומה, התגובה הרגשית של אדם שסובל מ-BPD חסרת פרופורציה, אבל ההבנה לא בהכרח יוצרת שליטה. במקום להתרגז לכמה שניות ולשכוח מזה, אדם עם BPD שמישהו צעק עליו ימשיך להתרגז, והמודעות לבדה לא תפסיק את התהליך. התקרית הקטנה ביותר יכולה לעורר זעם שתוצאותיו קשות. דחייה (אמיתית או מדומה) תעורר, במקום אי-נוחות קלה, מצוקה קיצונית ואפילו סימפטומים של דיכאון וחרדה. וכך הלאה. ומכיוון שהבורדרליין חסר דרכים בריאות להתמודד עם תגובת-היתר הזו, הוא נוטה להשתמש בתחליפים שזמינים לו ו"לרפא" את עצמו זמנית מהתחושות הקשות באמצעים כמו אלכוהול. זו אחת הסיבות לאחוזי ההתמכרות הגבוהים בקרב האנשים עם ההפרעה: הנטייה ל-self-medicating.

כשם שניתן להקל על אלרגיה פיזית באמצעות שיטות שונות, ניתן גם "לאמן" אדם שסובל מ-BPD לשפר את חסינותו בפני גירויים שהוא מתמודד אתם על בסיס יומיומי. ה"אימון" הוא לא "פשוט להתרגל" לחיים; כשחסרים מנגנוני התמודדות בריאים, צריך ללמד אותם, ולא להניח שהאדם פשוט יפתח אותם אם "ינסה לחיות כמו כולם". רובנו לא נשליך אף אחד למים עמוקים במחשבה שזה מה שילמד אותו לשחות, אלא נלמד אותו טכניקת שחייה במים רדודים.

הטיפול ב-BPD דורש סבלנות ומיומנות, והחיים עם אדם שסובל מההפרעה יכולים להיות לא קלים. אבל גם חייו של הבורדרליין אינם קלים כלל. חשוב לזכור שיש סיבות וגורמים להפרעה הזו, וככל שנבין יותר את אותם גורמים, כך יגדלו הסיכויים שנדע "לטרפד" ולמנוע את הבעיות היותר אקוטיות שהיא מעוררת.

עם כל הקשיים ש-BPD יוצרת, חשוב לזכור פרט אחד: ההתפתחות המהירה שחלה בשנים האחרונות בהבנת הפרעת האישיות הגבולית, בצירוף עם ההתקדמות בתחום התרופתי ושיטת ה-DBT, מעניקה תקווה חדשה לסובלים מההפרעה. הפרוגנוזה הניתנת לאנשים עם BPD משתפרת במהירות, ויש לשער שתמשיך להשתפר ככל שיחלוף הזמן, בעיקר לאור ההתעניינות הגוברת של מקצוע הפסיכולוגיה והפסיכיאטרייה בתחום.

חזרה למעלה