קולות - העצמה לצרכנים בבריאות הנפש || מדריך מידע, שירותים ומאמרים

הרשמה למידעון

'קולות - העצמה לצרכנים בבריאות הנפש'

אנו מתנצלים, אך אין אפשרות לתת מענה טלפוני במסגרת הפרוייקט. הנכם מוזמנים ליצור קשר באמצעות הטופס ליצירת קשר או הדואר האלקטרוני

ראשי / מדריך מאמרים ומידע / מאמרים / פציעה עצמית

מהי פציעה עצמית / מתמודדת

כל הזכויות שמורות למחברת, לבעלי הזכויות על החלקים המתורגמים ולאתר 'קולות'

פציעה עצמית מהי?

פציעה עצמית היא התנהגות קשה להבנה, אך נפוצה למדי. למעשה, מדובר בהתנהגות ששכיחותה קרובה לזו של הפרעות האכילה, אבל, בגלל הסטיגמה וקשר השתיקה סביבה, היא מוסתרת יותר.

טכנית, מדובר בפגיעה פיזית של אדם בעצמו (למשל, חיתוך עצמי) במכוון; פגיעה שמטרתה איננה לקשט את הגוף (פירסינג, כתובות קעקע, ובארצות מסוימות אפילו צילוק דקורטיבי, אינם פציעה עצמית), להשיג התעלות דתית-רוחנית טקסית, להיות "מקובל", או להשיג הנאה מינית (פציעה עצמית איננה סאדו-מזוכיזם).

הדרכים השכיחות ביותר הן חיתוך עצמי, כוויה, חבלה (חבטה בחלק מהגוף שוב ושוב עד ליצירת נפיחות או "כתמים כחולים"), הכאה עצמית, שריטה, תלישת שיער מהראש, חבלה מכוונת בפצעים והפרעה להחלמתם, לקיחת מנות-יתר קטנות של תרופות שלא על מנת למות, ועוד.

מבחינה סטטיסטית, כל אחד מאתנו מכיר אנשים שפוצעים את עצמם: הם יכולים להיות קרובים, ידידים, עמיתים לעבודה. זו עובדה קשה לעיכול, אך היא נכונה. מכיוון שמרבית הפוצעים מסתירים היטב את הסימנים, וקיים קשר שתיקה סביב התנהגות זו, נדמה כאילו מדובר בתופעה נדירה יותר משהיא במציאות, משהו שלא שייך לחיים ה"נורמליים" שאנחנו מכירים.

אין "פרופיל פסיכולוגי" של הסובלים מהבעיה; הם מצויים בכל שכבות החברה, ובכל רמות ההשכלה והסולם התעסוקתי. לרוב מדובר באנשים מתפקדים היטב, שמצטיינים בעבודתם ולא מראים כל סימן למצוקתם הקשה. התופעה יכולה להופיע בכל גיל, אבל באחוז ניכר מהמקרים, ההתנהגות מתחילה בגיל ההתבגרות, ויכולה להימשך שנים רבות. מבחינה מספרית, אחוז הנשים הסובלות מהבעיה גבוה מאחוז הגברים.

למה אנשים פוגעים בעצמם?

פציעה עצמית היא נזק עצמי מכוון, ללא כוונת התאבדות, ומטרתה היא רגשית, ולא גופנית. אנשים פוגעים בעצמם על מנת לשנות מצב רגשי בלתי נסבל. לכן, רבים מבין הפוצעים הם מי שהיו קורבן לסוג כזה או אחר של התעללות. הכאב הנפשי יכול להיות בלתי נסבל, ומפני שהתעללות מותירה לעתים קרובות תחושת אשמה, חוסר ערך עצמי, מצוקה קשה, ותופעות רבות אחרות - אחוז מסוים מאלה שעברו התעללות פוגעים בעצמם כאשר הטראומה גורמת לרגשות בלתי נסבלים. עם זאת, לא כל הפוצעים הם שורדי התעללות, וכמובן, לא כל שורדי ההתעללות פוצעים את עצמם. פציעה עצמית קיימת גם בקרב אנשים שלא עברו כל חוויה טראומטית. היא יכולה לנבוע מסוגים אחרים של מצוקה נפשית, כגון: דיכאון, שנאה עצמית, תחושת "מוות פנימי" (numbness), כלומר, חוסר יכולת להרגיש, ועוד.

אנשים מסוימים פוגעים בעצמם מתוך כעס שאינם יכולים להפנות לסביבה, ולכן הם מפנים אותו אל עצמם. אחרים עושים זאת משום שהם חשים "לא אמיתיים", כאילו הם אינם בני אדם, או נטולי רגשות. אחד המצבים הגורמים לעתים לפציעה עצמית הוא תופעה הקרויה "דה-פרסונליזאציה": הסובל חש מנותק מגופו או מחלק מגופו, ולעתים מנותק ברמה כזו או אחרת מהמתרחש. ניתן להשוות את ההרגשה לסיוט, שבו אנו רואים את עצמנו מהצד, אך מנותקים מהגוף עצמו, ומרקם המציאות שונה מזה שאנו רגילים לו כשאנחנו ערים, אבל אין ביכולתנו לעשות דבר כדי להחזיר דברים לקדמותם. התוצאה היא מתח, מצוקה ואימה, ובמצב כזה, פציעה עצמית מהווה זעזוע חזק מספיק כדי להשתלט על ה"קרע" במציאות.

השאלה הנפוצה היא "אבל זה לא כואב?" אכן, לעתים קרובות הפוצע אינו חש בכאב, מה שמאפשר את ההתנהגות. אך הפציעה גורמת לו לשוב ו"להתחבר" לגופו, ובכך להתגבר על תחושת הניתוק הבלתי נסבלת. התוצאה היא הקלה מהירה. לעתים קיימת אפילו תחושת "high", הרגשה טובה, וזו עובדה בלתי נתפסת, ואפילו מזעזעת, עבור מרביתנו: למה שמישהו ירגיש טוב אחרי שפצע את עצמו, לעתים באורח רציני? אבל, קיים הסבר לתופעה המוזרה הזו. הגוף מייצר חומרים טבעיים לשיכוך כאבים (אנדורפינים) בעת פציעה, גם כאשר הניתוק הפסיכולוגי של הפוצע לא תמיד מאפשר לו לחוש כאב. החומרים הללו נועדו לעזור לנו בעת מצוקה. אחת התופעות שהאנדורפין גורם להן היא עלייה במצב הרוח. מדובר במעין "סם טבעי" שהגוף מייצר כדי לשמור על עצמו ולהמשיך לתפקד גם כשהוא פצוע.

וכך, מלבד תופעות פסיכולוגיות שונות, קיימת גם ההשפעה של האנדורפין בעת ולאחר הפציעה. זו אחת הסיבות העיקריות לשיפור הדרמטי, לעתים עד כדי אופוריה, במצבו של הפוצע. לאחר פרק זמן מסוים, ההרגשה הטובה דועכת. עבור רבים, תחושת הכאב חוזרת לאחר מכן למקום הפגוע, לעתים בעוצמה רבה .

ההתמכרות

גם כאשר אדם נלחם בצורך בפציעה עצמית, הגוף מתרגל למנת האנדורפינים שלו, ונוצר סוג של התמכרות. מי שפוצע את עצמו עושה זאת מלכתחילה כתוצאה ממצוקה שחוזרת על עצמה, ולכן הצורך בהקלה ממשיך להופיע. עקב כך, המאבק בדחפים יכול להיות לא קל, גם כאשר האדם רוצה בכל לבו לחדול מההתנהגות.

אבל, אין פירושו של דבר שלא ניתן להלחם בהתמכרות בהצלחה, גם אם לעתים קורות "מעידות". קיימים מספר פתרונות. הגישה הרווחת לטיפול בדחפים כאלה היא לעתים מתן תרופות הנלחמות בדחפים ובאובססיות, וכן ניסיון לגלות מה עומד מאחורי ההתנהגות (מה גורם לאדם מתפקד ושפוי לחלוטין לרצות לחתוך את עצמו) ולמצוא שיטה חדשה להתמודדות. לא כולם מאמינים בטיפול מתמשך, אבל הדעה המקובלת היא, שגם אם לא מגלים את הסיבות העמוקות להתנהגות הזו, יש צורך במציאת "מנגנון התמודדות" (coping mechanism) בריא יותר, שיחליף את הפציעה העצמית כאשר המצוקה חוזרת. קל יותר להילחם בדחף כאשר קיימת אפשרות אחרת להקל על הסבל. גרימת נזק לעצמנו היא תוצאה של חוסר היכרות עם מנגנוני התמודדות בריאים; ברגע שהם נעשים זמינים, הצורך בפציעה יורד.

איך להבין את התופעה?

אנשים שפוצעים את עצמם סובלים לעתים קרובות מיחס קשה של הסובבים אותם. המחשבה על אדם שחותך את עצמו או גורם לעצמו לכוויה, למשל, מעוררת רתיעה וחלחלה מיידית וטבעית אצל רובנו, לא כל שכן כאשר מדובר במישהו קרוב או מוכר. קשה מאוד לצפות במישהו יקר לנו "הורס את עצמו" או מצלק את גופו. פשוט יותר להבין התנהגות הרסנית שהיא "מקובלת" חברתית, גם אם היא יותר מזיקה לטווח הארוך, כמו שתייה או שימוש בסמים: אנחנו יודעים מהו הפיתוי, מהי המשיכה בהתנהגות כזו. אנחנו מקשרים שימוש בחומרים מסוימים עם הרגשה טובה. ידוע לנו שהתוצאה עלולה להיות נזק קשה, אבל אנחנו מבינים את הפיתוי שגורם לאנשים לקחת את הסיכון.

פציעה עצמית, לעומת זאת, נראית חסרת כל היגיון, פעולה "מטורפת", שיש בה רק נזק ואין בה שום "רווח". הרי כשאנחנו נפצעים, אנחנו נבהלים, סובלים, נגעלים. למה שמישהו ירצה לעשות לעצמו דבר כזה? התשובה מורכבת, אבל באופן בסיסי, חשוב להבין דבר אחד: עבור האדם הפוצע, קיימת הקלה עצומה בהתנהגות זו. ככל שקשה לתפוס את העובדה הזו, היא נכונה. לפי ההשערות, הסיבה היא שילוב של גורמים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים: לאנשים מסוימים יש נטייה גנטית למצוא הקלה בפציעה עצמית, בגלל ה"כימיה" שבמוחם, וגורמים סביבתיים מסוימים מעוררים את הנטייה הזאת כאשר נוצר כאב רגשי עז. לרוב, האדם מגלה במקרה את ההשפעה רבת הכוח של פציעה עצמית, ובפעם הבאה שהוא מצוי במשבר, הוא מתפתה לחזור על ההתנהגות. כך נוצר דפוס התמודדות לקוי.

עם כל ההסברים, עדיין קשה להבין מה גורם מלכתחילה לקשר של סיבה ותוצאה בין פציעה לבין תחושת הקלה. אבל, לא חייבים להבין את הסיבות כדי לקבל את זה כעובדה: פציעה עצמית פועלת כך על חלק מאתנו כאשר אנו סובלים מכאב נפשי קשה. אין כאן מקום לביקורת או בוז, משום שלא לכולנו התאפשר ללמוד דרכים בריאות להתמודד עם מצוקה נפשית. חלק מאתנו לא מכירים דרך אחרת לשרוד כאב, בשל הדרך בה גדלנו, או בשל בעיות פנימיות שלנו, או שילוב של השתיים. חשוב לזכור את העובדה הזו, משום שבלעדיה, הנטייה של מרבית האנשים היא לשפוט את הפוצע ולהאשים אותו בהתנהגות מניפולטיבית, דווקאית או "משוגעת". זו האשמה מאוד לא צודקת, ולמרבה הצער, מאוד רווחת.

טעויות רווחות

המיתוסים סביב פציעה עצמית הם רבים, ומאוד לא הוגנים, אבל הם קיימים, משום שאנחנו מנסים למצוא הסבר הגיוני להתנהגות שנראית כל כך חסרת פשר. הנה מספר טעויות נפוצות, שרבים מאתנו עושים כשאנחנו נתקלים בנושא הפציעה העצמית:

"זה בשביל תשומת לב".
טעות. ישנן דרכים קלות בהרבה להשיג תשומת לב. אף אחד לא יצלק את עצמו, יסכן את בריאותו ויגרום לעצמו כאב פיזי רק בשביל לזכות בתשומת לב. גם אם אדם זקוק נואשות לתשומת לב, הוא יכול להשיג אותה באמצעים רבים אחרים. בנוסף, אדם שפוגע בעצמו לרוב מסתיר את הפציעה ואת הצלקות. חלק מהפוצעים אכן יסבו תשומת לב לפציעה שלהם, אבל לא מפני שהם מניפולטיביים, אלא משום שהם לא יכולים להביע את המצוקה הנפשית הקשה שלהם, וזקוקים למשהו פיזי ומוחשי שיבהיר כמה כואב להם. רבים מהפוצעים גדלו בסביבה שבה רגשותיהם בוטלו תמיד, והם למדו לא להאמין לעצמם, ושהסביבה לא מאמינה להם. פצע הוא דבר פיזי, שאי-אפשר להתכחש לקיומו, וחלק מאתנו לומדים בצעירותם שהכאב שלהם "אמיתי" ו"מותר" רק אם הוא פיזי. כתוצאה מכך, כאשר הם חשים כאב נפשי עז, הם אינם מסוגלים להביע אותו או לחוש שהוא אמיתי ולגיטימי, אלא אם יש לו ביטוי חיצוני.
גם הבוז לצורך בתשומת לב מקורו בטעות: אפילו במקרים הבודדים שבהם אנשים פוצעים את עצמם בשביל לגרום לסביבה "לראות" אותם, חשוב להבין, שמי שזקוק כל כך נואשות לתשומת לב, זקוק לה מתוך סיבה, ולא מתוך "פינוק". כולנו זקוקים לתשומת לב ולאהדה. לא כולנו מקבלים אותן. העובדה שחלק מאתנו נאלצים להילחם עליהן אינה מעידה על אופי גרוע או פינוק, אלא על מחסור ועל כאב נפשי גדול: תארו לעצמכם באיזה חסך מדובר, אם אדם מוכן לפצוע את עצמו כדי שיבחינו בו. המונח "זעקה לעזרה" הפך לקלישאה, אבל במקרים מסוימים הוא עדיין נכון. במבט כולל, חשוב להבין שפציעה עצמית היא לא אקט ערמומי שנועד להשגת תשומת לב או קידום אינטרסים.
"זאת בקושי שריטה, הוא סתם עושה רוח, אין לו בעיה רצינית".
הפציעה יכולה להיות שטחית (שריטה, פצע קטן) או חמורה (כוויות קשות, פגיעה בכלי דם, בעצבים, אובדן דם מסוכן ועוד). אבל יש לזכור כלל חשוב: חומרת הפציעה אינה מעידה על חומרת הכאב הנפשי. אין להניח שאדם שחתך את עצמו באופן שדורש תפרים סובל יותר ממי ש"רק" שרט את עצמו. הפציעה היא ביטוי חיצוני בלבד, וכשם שאנחנו שונים בדרך בה אנו מביעים את עצמנו במילים, כך גם בפציעה. אין יחס ישר בין הפגיעה הפיזית לכאב הנפשי, ולכן אין לזלזל בפוצע אם הפציעה שטחית, או להניח שמדובר באדם היסטרי או מלודרמטי ש"מגזים".
"אנשים שפוצעים את עצמם בכוונה הם משוגעים".
לא. לא יותר ממי שמתמודד עם צרותיו באמצעות בקבוק וודקה. פציעה עצמית היא מנגנון התמודדות, פשוט לא מנגנון שמובן לרובנו ושמקובל על החברה כמו אלכוהוליזם, שימוש בסמים, אכילת יתר, אנורקסיה, בולימיה, וורקהוליזם, עישון סיגריות, ואמצעים אחרים. ברור שזהו מנגנון גרוע, משום שהוא יוצר נזק רב, אבל כך גם יתר ההתנהגויות שברשימה. דרכי התמודדות גרועות הן לא משהו ששייך רק ל"אנשים משוגעים". למעשה, אחת הסיבות שבגללן המודעות לנושא היא כה קטנה היא השפיות והחשיבה הצלולה של הפוצעים, שמאפשרות להם להסתיר את בעייתם.
"פציעה עצמית היא בעצם ניסיון התאבדות שלא הצליח".
ההפך הוא הנכון. אנשים פוצעים את עצמם לא על מנת למות, אלא על מנת לחיות. כאשר אדם נמצא במצוקה נוראה, הפציעה העצמית לעתים שומרת עליו מפני התאבדות. זוהי דרך להישאר בחיים כאשר הכאב כל כך בלתי נסבל, שהתאבדות נראית כמו הדרך היחידה להימלט ממנו. ההקלה המהירה שהפציעה מספקת מונעת מעשה דרסטי יותר.
עוד סיבה לפציעה עצמית היא, שחלק מאתנו מרגישים "מתים מבפנים": אובדן, לעתים מוחלט, של היכולת להרגיש. חלק מהאנשים מתארים את התהליך כ"התאבנות", תחושה של רובוטיות, מוות או ריק רגשי. זהו מצב שקשה מאוד לעמוד בו לאורך זמן, ולכן אנשים מסוימים פוצעים את עצמם, משום שהפציעה יוצרת תחושה של "אני אמיתי, אני חי" בגלל הדם (אני מדמם, כלומר אני בן אדם אמיתי, כלומר יש לי רגשות). במקרים בהם יש תחושת כאב, הכאב מהווה אישור דומה. ניתן להשוות את התהליך בצורה פשטנית לסצנה הנפוצה בסרטים, שבה סוטרים לאדם שאיבד את אחיזתו במציאות. כאן האדם עושה זאת לעצמו: יוצר כאב פיזי כדי לפרוץ את המצב הנפשי שבו הוא כלוא. מכאן נובע, שהפציעה היא ניסיון לתקן את ה"מוות הרגשי", להרגיש חי, ולא למות.
"הוא עושה את זה כדי לפגוע בי".
אנשים רבים שקרובים לפוצע חשים שההתנהגות באה להעניש אותם, לעשות להם "דווקא", לערער את שלוותם ולגרום להם זעזוע. הם הרי ביקשו, התחננו שהפוצע לא יחזור על ההתנהגות הזאת; הוא יודע עד כמה זה מזעזע עבורם; הוא לא חייב לעשות את זה, הוא זה שבוחר להרים את הסכין, או להדליק את המצית, יש לו שליטה. אז מדוע הוא ממשיך? לא אכפת לו מאף אחד חוץ מעצמו…

הקרובים מרגישים שהתנהגותו של הפוצע היא אנוכית ואפילו מכוונת. זו טעות. אין ספק שהפציעה העצמית אינה מזיקה רק לפוצע: יש לה השפעה קשה על מי שדואג לו, ועל כך בהמשך. אבל יש להכיר בעובדה בסיסית אחת: פציעה עצמית היא קודם כל אלימות של אדם נגד עצמו. אף אחד לא יעניש את עצמו בצורה כל כך קשה רק כדי לפגוע במישהו אחר. בנוסף, יש להבין שמדובר בהתמכרות, ושלמרות שהאדם אחראי למעשיו, הפסקת ההתנהגות היא מלחמה קשה מאוד, בעיקר אם אין עדיין דרך חלופית להתמודדות עם כאב נפשי חזק. לא תמיד האדם יכול להרשות לעצמו לחדול מהפציעה. יש אנשים שחשים ש"זה מחזיק אותם בחיים".

גם כשהפוצע עושה ניסיון פעיל להפסיק, עלולים להיות מקרים שבהם הוא ישוב להתנהגותו. לא משום שלא אכפת לו, אלא מפני שדרגות מסוימות של כאב נפשי הן כל כך בלתי נסבלות, שנדרש כוח עצום כדי לא להשתמש באמצעי כה זמין להקלה מהירה. זה לא מעיד על חולשת אופי, לא יותר משימוש בקביים: חלק מאתנו נזקקים לעזרים חיצוניים כדי לתפקד, בגלל נסיבות כאלה או אחרות. פציעה עצמית, כמובן, היא לא "קביים", במובן שהיא לא רק בלתי מועילה אלא גם גורמת נזק רב, אבל ההשוואה נכונה כאן משום שהפוצע, מסיבה זו או אחרת, לא למד "ללכת". הוא פיתח לעצמו "קביים" כמיטב יכולתו, ולמרבה הצער, הם מביאים לו נזק.

הפתרון הוא לא לשפוט אותו על כך, אלא "ללמד אותו ללכת" - לאפשר לו למצוא דרכי התמודדות בריאות, שיאפשרו לו להרפות מאותם עזרים ששימשו אותו להישרדות עד היום. זאת ניתן לעשות בטיפול, בהתייעצות עם אנשים אחרים הנאבקים בבעיה (באינטרנט קיימות רשימות וקבוצות דיון רבות של "פוצעים", העוסקות בדרכים טובות יותר להתמודדות ולמלחמה בדחף) וכדומה. חשוב להבין שמדובר בטכניקת הישרדות שהשתבשה, ולא בתקיפת אחרים או ניסיון "להשיג" משהו.

ומה עם הקרובים לפוצע?

ההשפעה של פציעה עצמית על הסביבה היא קשה, ולכן יוצרת תגובות נגדיות שיכולות להחריף את מצוקתו של הפוצע. חשוב להפריד בין ההתנהגות לבין התגובות שהיא יוצרת בנו. אין ספק שמדובר בתופעה מזעזעת, אבל יש לזכור שההלם שנגרם לנו אינו מטרת ההתנהגות: היא אינה מכוונת נגדנו. הנפגע הראשון הוא הפוצע. הוא זה שיישא את הצלקות; הוא זה שיאלץ להתמודד עם יחס משפיל אם יזדקק לטיפול; הוא זה שבריאותו תפגע, ושיחוש את הכאב והחרדה בהמשך. אף אחד לא גורם לעצמו נזק מכוון, התנהגות שנוגדת את האינסטינקט הטבעי שלנו, אם אין לו בעיות פנימיות שהופכות את זה לאפשרי.

מצד שני, אסור להתעלם מהקרובים לפוצע. ההתנהגות הזו יוצרת עומס נפשי רב על העדים לה או לתוצאותיה. היא עלולה ליצור אשמה חריפה: האם אמרתי משהו, עשיתי משהו, שתרם למצוקתו, או אפילו גרם לו לפגוע בעצמו? האם הייתי צריך לעשות משהו ולא עשיתי, כשיכולתי אולי למנוע את המעשה? נוצרת תחושת אחריות עצומה - איך עלי להגיב? האם אני צריך לספר למישהו? האם האדם הזה אחראי להתנהגותו, או שעליי "להציל" אותו ממעשיו-שלו?

הנתונים סותרים ומבלבלים. מצד אחד, מדובר באדם שפוי, אינטליגנטי ומודע להתנהגותו, ולכן אי אפשר ללכת "מעל הראש שלו" ולגייס עזרה תוך שבירת הסודיות שביקש ממך; מצד שני, אותו אדם שפוי ומודע מעולל לעצמו דברים שכאילו לקוחים מסרט אימה. מה זה אומר על מצבו? מה מידת האחריות שלי, כמי שדואג לו? וכמובן, קיימת הרתיעה מתוצאות המעשה: איך מגיבים למראה פרק יד חבוש, גבס, צלקות? כתם דם על השטיח? האם, בתור חבר קרוב, עליי להסתיר את הרתיעה החזקה שלי, כדי לא לפגוע? התלבטות כזו מעוררת הרבה טינה, משום שהקרוב לפוצע מרגיש אשם על תגובת רתיעה שהיא טבעית, ומרגיש כשקרן אם הוא מסתיר אותה. שלא לדבר, כמובן, על מצב שבו הפוצע הוא בן זוג, ואז נוסף נושא האינטימיות והמגע הגופני. גם כשהפוצע הוא ילד בוגר, נוצר מתח רב בין ההבנה של ההורה שיש להכיר בו כאדם עצמאי, בעל אוטונומיה על גופו, לבין הצורך האינסטינקטיבי לגונן עליו מפני נזק.

אין פתרונות פשוטים לבעיה הקשה שמעוררת הפציעה העצמית. יש לנסות להתמודד עם הרגשות הקשים ולא להתעלם מהם, אבל לא "לזרוק" אותם על הפוצע: כשם שלא היינו מרגישים בנוח להפגין עוינות כלפי קרוב משפחה חולה שמחלתו מסבכת גם את חיינו, יש להימנע מ"התנפלות" על מי שסובל מבעיה נפשית. אין לצפות שנתמוך בפציעה העצמית, נעודד אותה או לא נגיב אליה בצורה קשה, משום שאנחנו זכאים להרגיש תסכול או רתיעה. אבל יש לזכור שאין מקום להאשמה ולראייה של שחור ולבן - "הוא עושה את זה כי הוא רע ואנוכי, ואני הקורבן". הפוצע אפוף רגשות אשמה וגועל עצמי מלכתחילה; אין שום תועלת בהגברתם. לגיטימי בהחלט להביע את רגשותינו הקשים, אבל יש להקפיד לעשות זאת בצורה הנכונה, שתאפשר לנו "לאוורר" את התסכול (ויש לנו זכות לחוש אותו) בלי להחריף את מצוקתו של הפוצע. צריך לזכור שלא מדובר באדם מאושר ש"פתאום החליט להרוס לעצמו את החיים", כי הפציעה אינה הפרעה עצמאית, אלא ביטוי של בעיה קיימת.

מה לעשות ומה לא לעשות?

לא להתנות את אהבתך לאדם בהפסקת ההתנהגות. יש בהחלט לשים גבולות (אני לא מוכן שתעשה את זה בנוכחותי, אני לא מוכן לעשות משהו שיעזור לך לפצוע את עצמך), אבל מאחורי ההתנהגות יש בן אדם, וניתוק קשר אתו, בגלל שהוא נזקק לדרכים לא מקובלות להתמודד עם כאב עמוק, הוא מעשה אכזרי ולא הוגן. אם אין ביכולתך לעמוד בקשר, אל תאשים את הפוצע: מדובר גם בחוסר היכולת שלך ולא רק במעשים שלו.
לא לאיים ולא להציב אולטימטום. ראשית כל, איומים הם לא הוגנים. כל עוד לא היית במצבו של הפוצע, אין לך אפשרות לדעת את מידת הכאב שעמו הוא מתמודד, או מה ההרגשה כששום דבר אחר לא מועיל. שנית, איומים פשוט לא עובדים. אם אדם לא מצליח להימנע מפציעה בשביל עצמו, אם הכאב הנפשי הוא כל כך גדול, שכאב פיזי הופך למחיר ששווה לשלם כדי להשתחרר ממנו, מהם הסיכויים שאותו אדם יוכל להפסיק למען מישהו אחר? ההחלטה להפסיק צריכה לבוא מהפוצע, ולא מאף אחד אחר. "סחיטה" של הבטחות נכשלת תמיד.
לזכור שהפציעה היא רק סימפטום, ולא הבעיה. אם מתגלה לך שמישהו קרוב פצע את עצמו, לצד הדאגה לנזק הפיזי, יש להתעניין במה שגרם להתנהגות. התמקדות-יתר בפצע מהווה התעלמות מהכאב האמיתי שגרם לַמעשה. לא צריך להתעלם מהצד הגופני, אבל חשוב לזכור שהוא לא העיקר.
לזכור שהפוצע לא מנסה לפגוע בך כשהוא מסרב לדון בנושא. רבים מהסובלים מהבעיה נוטים להסתגר מאוד במצב כזה, או כשהנושא עולה לדיון. זה לא אישי. עבור רבים, הפציעה היא תוצאה של רגשות קשים ו/או זיכרונות של התעללות, ולא קל להם לדבר על זה. אין כאן חוסר אמון או חוסר אכפתיות כלפיך; גם אם הפוצע לא מסוגל לדבר, עצם התמיכה והבעת הדאגה חשובים לו, בעיקר לאור היחס הקשה לו הוא זוכה ממרבית האנשים.
להשיג לעצמך עזרה, בין אם מחבר קרוב, בקבוצות תמיכה (אם אין, אפשר באינטרנט), או מאיש מקצוע. רצוי שיהיה מישהו לדבר אתו, לדון בבעיות שההתנהגות יוצרת עבורך, "להוציא קיטור". זה לא פחות חשוב מלעזור לקרוב הסובל מהבעיה.
עודד אותו לדבר, אם הוא מעוניין בכך. עם זאת, אל תכפה עליו לדון בנושא. בעת שיחה על הבעיה, בקש שהאדם יאמר לך מייד אם יחוש שהדיון מהווה "טריגר" (trigger) עבורו. "טריגר" הוא כאשר משהו מגביר את הצורך לפגיעה עצמית, או מעלה זיכרונות טראומטיים. ברגע שהאדם יודע שמותר לו להפסיק את השיחה, הוא יחשוש פחות לדבר.
באותה מידה, שמור על עצמך. מדובר בנושא קשה. כשאתה חש שאין ביכולתך לשמוע, שזה יותר מדי עבורך, יַדע את האדם על הגבולות שלך. אם אתה לא מסוגל לדון בפרטים מסוימים (למשל, הצד הפיזי של הבעיה), אמור לפוצע שקשה לך. זו זכותך. אל תהיה אכזרי או תוקפני, אל תתפרץ בקריאות גועל או גינוי. ניתן להבהיר היכן עוברים הקווים מבחינת החוסן הנפשי שלך, בלי להאשים. "אני רוצה לעזור, אבל נורא קשה לי לשמוע" עדיף על "די, אני הולך להקיא, למה אתה מספר לי את זה?!"
שאל אם אתה יכול לעזור. כל עוד לא מדובר במצב קיצוני של סכנת חיים, אל תכפה את עזרתך או את מה שנראה לך שיועיל. תן לאדם עצמו להחליט אם יש משהו שאתה יכול לעשות (לרוב אין), ואם הוא מעוניין לבקש. חשוב להציע את העזרה, משום שסביר להניח שהפוצע יתבייש לבקש אותה. למשל, אפשר להציע לחבר שפצע את עצמו ללוותו למיון, אם הוא רוצה בכך, ולהיות אתו אם הוא נזקק למישהו מוכר. אפשר גם לעודד אותו ללכת לטיפול פסיכולוגי או התנהגותי, אבל בשום אופן לא לאלץ אותו.
להיות כן, אבל לא ברוטאלי. פציעה עצמית מעוררת רגשות לא קלים, ואף אחד לא מצפה שתהיה שחקן. אבל, שים לב לדרך בה אתה מביע את הרגשות: אל תאשים או תתקוף. במקום "אתה מכאיב לי כשאתה עושה את זה", אפשר ועדיף לומר, "כואב לי לראות אותך סובל עד כדי כך שאתה מזיק לעצמך". בדרך זו אתה מביע את רגשותיך בלי להאשים, ומבהיר שהכאב והתסכול שלך נובעים מכך שאכפת לך, ולא מכך שאתה תופס את עצמך כ"קורבן" של ההתנהגות.
אל תאשים את עצמך. גם אם אתה אוהב את הפוצע ורוצה לעזור לו, או חושש להזיק לו, זכור שהבעיות שגורמות לו לפגוע בעצמו אינן באחריותך. אתה יכול לנסות להיות שם בשבילו כשהוא צריך, אבל אין לך יכולת קסומה לרפא אותו. זהו תהליך פנימי, ואתה יכול רק להיות זמין עבורו כשאפשר ולעודד אותו לטפל בבעיה, אבל אין לך שליטה על מעשיו ועל החלטותיו.
אף פעם אל תגיד את הדברים הבאים:
"איכס!! זה כל כך מגעיל! אני לא רוצה לשמוע על זה."
"אם אתה לא מפסיק לעשות את זה, איבדת חבר".
"מה אתה, אידיוט?! אתה לא יודע שזה מסוכן?"
"תבטיח לי שתפסיק את זה, בשבילי".
"איך יכולת לעשות לי דבר כזה?"
"פשוט תפסיק עם זה, וזהו".
"אתה יודע, יהיו לך צלקות נוראיות מזה".
"למה אתה עושה כזה דבר 'פסיכי'? מה חשבת לעצמך?"
"בא לי לתת לך סטירה, כדי 'להעיר' אותך מהשטויות האלה".

יחס של אנשי רפואה ובריאות הנפש

גם אנשי מקצוע הרפואה לא תמיד מצוידים רגשית למגע עם מי שפוצע את עצמו. פוצעים רבים נמנעים מטיפול גם כשהם זקוקים לו באופן דחוף, משום שהניסיון לימד אותם לחשוש מהתגובה לה יזכו בחדר המיון. חלק מטפלים בעצמם גם במקרים שדורשים תפירה, תוך סכנת זיהום, וסובלים לאחר מכן מצלקות חמורות יותר. היחס הקשה של אנשי המקצוע הוא אחד הנושאים הכאובים בקרב הסובלים מהבעיה. תופעה נפוצה היא יחס עוין ומזלזל, הערות פוגעות ולעתים אפילו ניסיון להעניש את הפוצע על התנהגותו. ידוע על מספר מקרים (אם כי יש לציין שמדובר במיעוט) שבהם רופאי חדר מיון תפרו פוצעים ללא הרדמה, כדי "ללמד אותם לקח, שלא יעשו את זה עוד פעם". ישנם רופאים שמכאיבים לפוצע במתכוון בעת בדיקת הנזק, שוב כדי "להראות לו".

רבים מהעובדים בחדרי המיון נוטים לדבר על הפוצע בנוכחותו (לרוב בנימה סרקסטית או עוינת), כאילו הוא איננו שפוי ו/או אינו אינטליגנטי דיו להבין אותם. לעתים נאמר לו שהוא מעכב את הרופא מלטפל ב"פציינטים אמיתיים" או "אנשים שלא רצו להיות כאן" (בניגוד אליו, כמובן). אחוז ניכר מצוות חדר המיון נוטה להציע לפוצע ניתוח-בזק של הסיבות להתנהגותו: "אה, עשית את זה בשביל שישימו אליך לב", "רצית להתאבד? אתה יכול להודות", "החבר שלך עזב אותך?" וכדומה. במקרים אחרים הוא זוכה להטפת מוסר: החל ב"אתה כל כך צעיר, כל החיים לפניך, למה אתה עושה שטויות כאלה", דרך "יש לי ילדים, ואני מרחם על ההורים שלך, מה שאתה עושה להם", ו"למה אתה הורס לעצמך את החיים?", וכלה ב"תצא קצת, תבלה, מה יש לך לסבול בגיל…." (מכיוון שפוצעים רבים הם אנשים צעירים).

גם פסיכולוגים ופסיכיאטרים לא תמיד יודעים איך להתמודד עם התופעה. בגלל אופייה המזעזע של הבעיה הזו, תמיד יש סכנה של התמקדות בהתנהגות ובמניעתה, במקום בגורמים שיצרו אותה. כמו כן, יש מטפלים שדורשים את הפסקת ההתנהגות ואף מתנים בכך את הטיפול, אך עושים זאת לפני שהם מסייעים לפוצע לרכוש דרכי התמודדות שיחליפו את הפציעה. מה שמתרחש בהמשך הוא לעתים קרובות הסתרת האמת מהמטפל כדי לא "להינטש", ורגשות אשם של המטופל כאשר הוא פוגע בעצמו. התוצאה היא יצירת נושאים שהם "טאבו", ומתח וסיבוכים בקשר הטיפולי.

בעיה נוספת היא הקושי של חלק מהמטפלים לא לערב את רגשותיהם בנוגע לפציעה עצמית (כגון דחייה, רתיעה) בטיפול עצמו. אם המטפל אינו מסוגל לכך, עליו להפנות את המטופל למטפל אחר שיוכל לעשות זאת ו/או שיש לו ניסיון בתחום, ועליו להבהיר לפוצע שההפניה היא תוצאה של חוסר יכולתו האישית (של המטפל) להתמודד עם הנושא, ולא של משהו "פגום" בפוצע כמטופל/בן-אדם. חשוב מאוד, עם זאת, לציין שלא מדובר בכלל הרופאים והפסיכולוגים. קיימים אנשי מקצוע רבים שניחנים ברגישות ובתבונה, ומטפלים בפוצעים את עצמם בצורה הוגנת ומועילה. ולמרות החשש מיחס גרוע בחדרי מיון, ישנם מקרים שבהם חומרת הפציעה מצדיקה את הסיכון של חוויה לא נעימה.

חלקים מהכתוב תורגמו מהאתרים הבאים:
Secret Shame - Self injury: you are NOT alone! (includes first-aid instructions) http://crystal.palace.net/~llama/psych/injury.html
Haven -a sanctuary for those who support self-injurers
http://www.geocities.com/HotSprings/Falls/3838/

חזרה למעלה